בחירות מקומיות הן לא קמפיין לכנסת. לרוב, אין מאחורי המועמד אידאולוגיה ברורה – קפיטליזם או קומוניזם, שמרנות או ליברליות. אפילו לא שמאל ימין ישראלי קלאסי. יש בעירייה בעיות, והן מה שמעניין את הבוחר.
לכן, התמקדו יותר בפתרון בעיות שמדברות לתושבים ופחות בעקרונות על ואמירות כמו ״ראש העיר שלכם״. מה זה אומר שלכם? זה כללי מדי, זה לא אומר לי כבוחר מי אתם ומה אתם הולכים לעשות בשבילי. בסוף – הבוחר אנוכי. הוא חושב על עצמו ועל טובת הרחוב שלו, המשפחה שלו, הילדים שלו והשכונה שלו, ורק אחר-כך על טובת העיר כולה.
זהו אתגר אמיתי בבחירות מקומיות. את רוב הבוחרים מעניין מה קורה מתחת לבית שלהם וברחוב שלהם. ולא פחות – מה לא קורה. זה נקרא NIMBY, not in my back yard. הם יצאו למלחמת עולם אם תרצו לבנות ליד הבית שלהם כביש שלא מתאים להם, ויעשו בשבילכם מעל ומעבר אם תבטיחו להזיז להם את הספסל שממוקם להם מתחת לחלון שעליו נערים מרעישים בלילות. כן, זה מגיע לרמות האלו. בעיות, ולא עקרונות.
ניהלתי פעם מלחמת התשה עם קבוצת תושבים שהתנגדו להצבת נקודת קצה לאוטובוסים בשכונה שבה הם גרים. למה הם התנגדו? כי הם לא רוצים שהאוטובוסים יעברו להם מתחת לבית. הם בוודאי בעד תחבורה ציבורית, אבל כאמור – רק לא ברחוב הזה. התוצאה הייתה שהקמפיין שניהלנו נכנס לסחרור בגלל כמה תושבים שעלו על בריקדות. הפתרון היה לשים בצד את העקרונות ולטפל להם בבעיה.
בדרך זו, לצד מסר העל הנכון, אתם יכולים לגייס רחוב אחרי רחוב, שכונה אחרי שכונה וקבוצה אחרי קבוצה, באמצעות מציאת פתרון לבעיות ספציפיות שמפריעות להם, שכן רוב הבעיות באמת פתירות.
המכשול – לעיתים מענה לקבוצה אחת יוצרת בעיה עם קבוצה אחרת. איך פותרים את המכשול? מקבלים את ההחלטה לפי פילוח קהלי היעד שלכם (וכמובן לפי העקרונות האידאולוגיים שלכם…).
וחשוב לומר – אני כלל לא ממליץ לשים את העקרונות בצד. כל עיר, כל מועמד, כל קמפיין וההחלטות שלו. לפעמים שווה לאבד תמיכה של רחוב ולזכות בתמיכת אחרים, ולפעמים שווה להפסיד את הכול כי העיקרון חשוב מדי. כך היה כאשר קבוצת תושבים התנגדו להקמת בית לילדים עם צרכים מיוחדים ברחוב שלהם. שיתנגדו כמה שהם רוצים, יש דברים שעליהם לא מתפשרים, גם לא בשביל קולות.
אני מת לקבורה אזרחית בשבת
באחת ממערכות הבחירות הצעתי שנעלה את נושא הקבוצה האזרחית לסדר היום. זה לא עלה בשום סקר ולא בשום קבוצת מיקוד. זה נושא שאנשים נוטים להימנע ממנו. אבל היה לנו מועמד, שהיה כבר גמלאי (ועשרים שנים אחרי נראה בדיוק אותו הדבר). תפרתי מודעה למידותיו. שמתי את תמונתו וכתבתי לידה: ״אני מת! לקבורה אזרחית בשבת״. המודעה נפסלה. אשתו של המועמד לא הסכימה. אפשר להבין אותה.
יצקנו את המסר מחדש בסדרה של תכנים אחרים, פחות פרובוקטיביים. דיברנו בחוגי הבית, בשיחות עם גמלאים וקהל חילוני על הצורך בקבורה אזרחית. הנון-אישיו הפך לנושא. הפך למטרה של בוחרים. הפך לשאלה ששואלים מועמדים מסיעות אחרות.
כך יוצרים סדר יום. מביאים נושא חדש, שלא היה קודם על השולחן, והופכים אותו לשלכם. עשינו דברים דומים עם תחבורה ציבורית בשבת. עד שלא הרמנו קול צעקה, זה לא היה בכלל נושא מדובר ובוודאי שלא עלה בשום סקר.
בהכרזה של יונה יהב על התמודדותו מחדש על ראשות העיר חיפה, הוא יצא בהצהרה נישתית אך דומה בקונספט – תוך שלושה חודשים לא יהיו עוד חזירי בר ברחובות חיפה. בהחלט נישה, אבל מהלך חכם, היוצר סדר היום הממוקד בסוגיה בה ראשת העיר המכהנת נכשלה.
היה מועמד שהצעתי לו להודיע שיסגור את כל חטיבות הביניים. זהו מודל חינוכי מיושן שעושה בעיניי יותר נזק מתועלת. ההצעה לא התקבלה, אבל הרעיון הוא אותו רעיון. אפשר להרים כל סוגיה ולהפוך אותה לשיחת היום. אותו מועמד אגב חשש להתעמת עם מורות ומורי חטיבות הביניים. אני חשבתי הפוך. תתעמת איתם, אבל תרוויח את כל השאר, ובעיקר תהפוך לליבת הדיון. עד היום אני חושב שהוא טעה.