אחת הדרכים האהובות האפקטיביות בעיני לחיזוק עוצמת מותג היא באמצעות תוכן שיווקי/פרסום סמוי או product placement. השיטה ישנה וידועה: לוקחים תוכן מעולה שאנחנו אוהבים כמו הסרט החדש של ״ג׳יימס בונד״ או העונה החדשה של ״הטבח״ ומשלבים בה באלגנטיות מוצרים שהדמויות לובשות, עונדות או נוהגות בהן.
ג׳יימס בונד זה הקלאסיקה, עם מותגים כמו אסטון מרטין, אבל אנחנו רואים את זה בקצת פחות קלאסה גם במאסטר שף ובכמעט כל תוכנית שמכבדת את מפיקיה. עם השנים, השיטה עברה שכלול ולא ניסו לקדם לנו רק מוצרים אלא גם תוכן – ותפיסות עולם.
אחד המהלכים המשמעותיים בנושא הובל על-ידי קרן משפחת רודרמן: יחסי ישראל-יהדות ארצות הברית, שקידמו שילוב אנשים בעלי מוגבלויות בתעשיית הטלוויזיה והקולנוע. פתאום ראינו ייצוג של אנשים על כסאות גלגלים או קטועי יד, מבלי שיש לך ״סיבה״. מלי שהמוגבלות היא הנושא, אלא האנשים עצמם. כך המסך הפך להיות הרבה יותר ייצוגי ומגוון. וכמובן – הדמויות אינן משחקות אנשים עם מוגבלויות, אלא הם באמת אנשים כאלו, המקבלים גם הם הזדמנות להיות שחקנים, ויוצרים ואמנים על המסך ועל הבמה.
זה חשוב, זה קריטי. זו דרך חשובה בנירמול הדרך בה אנו מקבלים אנשים שונים על המסך – ובחיים עצמם.
השבוע ראינו פרסומת ל״סימפוניה״ של Strauss-Group קבוצת שטראוס, עם ייצוג מהמם לאדם עם פרוטזה. הפרסומת לא התייחסה כלל לנכות שלו, אלא עסקה במוצר – בגבינה. כך, היא מנרמלת את העין והלב שלנו, לראות אנשים בעלי מוגבלויות ולהתייחס אליהם בדיוק כמו לכל אחד אחד. לא אנשים עם או אנשים בעלי…אלא כאנשים.
ודווקא בימים אלו כמאמר הקלישאה, דווקא כשיש כל כך הרבה קטועי ופצועי ופגועי בישראל, הפרסומת הזו חשובה עוד יותר ואפקטיבית עוד יותר. כפיים.